מאמרים לקריאה

גיל שנתיים הנורא או הנפלא? זה תלוי רק בנו

לפני שבועיים התארחנו אצל ההורים של בעלי, הבן שלי בן שלוש ישב איתנו ליד השולחן במשך שעה וחצי לפחות. אכלנו, שוחחנו, שרנו, והוא איתנו בהכול, מקשיב ומשתתף. בת הדודה שלו בת השבע אכלה מעט מרק ורצה לשחק, בכלל לא שקלה לשבת אתנו לאורך כל הארוחה. שאלו אותי אם זה פלא, או קסם ואיפה גיל שנתיים הנורא.

הסברתי שאין כאן שום קסמים, רק הרגל והסברים. הוא תמיד ישב איתנו סביב השולחן, גם כשהיה תינוק במנשא או על הידיים. מהרגע הראשון הסברנו מה כן ומה לא, שביחד אוכלים, כשאני רוצה משהו אני מבקש והאחרים ישמחו לעזור לי, את מה שאני מרגיש אני מבטא כך שיבינו אותי, כשהאחר מדבר אני מקשיב לו, את המפה אנחנו לא מושכים, על השולחן לא מטפסים את הכוס לא מפילים. וכן הלאה וכן הלאה על כל פרט ופרט.

והאמת שכך זה תמיד בחיים, לא רק סביב שולחן האוכל. את הכול מלווים בהסברים. אם כך עושים מהרגע שהתינוק נולד ומצטרף למשפחה, אז הכול קל, נעים ומעניין. מתפתחת תקשורת מאוד מיוחדת בין ההורה לילד, המון קרבה ולמידה משותפת מתוך החיים. ההורה נותן לילד את הגישה והיחס שלו לחיים, עוטף אותו בגבולות הנכונים, והילד מקבל זאת בשמחה. שמח ללמוד, ליישם ולגדול. ואז אין צורך להגביל, להכריח או להלחיץ.

פעם כשהייתי אמא צעירה קראתי באינטרנט טור של אמא מאוכזבת שכתבה שגיל שנתיים הנורא לא נגמר לעולם… שנים ומאמצים רבים הראו לי שנורא או נפלא זה תלוי רק בנו, ביחס שלנו לחיים ולילדים. אם אנחנו מתייחסים אליהם באופן בוגר, בגובה העיניים מהרגע הראשון, אנחנו מקבלים מהם בדיוק את אותו היחס בחזרה. ואם אנו מקבלים מהם יחס אחר, זה המקום לבדוק איפה אנו סטינו מהיחס הזה, ולהחזיר אותו בחזרה.

מהניסיון, אם אנחנו לא מתייחסים כך זה באמת הופך להיות נורא, ממש נורא. אבל זה נפלא שזה נורא, כי זה מכריח אותנו לחזור למסלול הנכון של תקשורת בונה, אוהבת, בוגרת. כמו סימפטום שמאותת לגוף על מחלה שצריך לרפא. כך אנחנו מתקדמים יחד בשבילי החיים, לומדים זה מזה וגדלים יחד בכל רגע ממש. בעצם כך זה היה מהרגע הראשון – הוא נולד כילד ואני נולדתי כאמא, לא מעט תודות לרב לייטמן.